מה זה התקף זעם?

כעס הוא רגש טבעי ונחוץ. זעם הוא מצב אחר- סוער, לא מידתי וקשה לעצירה. מה קורה בגוף בזמן התקף זעם, ומה יכול לעזור לנו לחזור לוויסות?

האם קרה פעם אחת או יותר בתקופה האחרונה שאמרתם לעצמכם:
"אני לא יודע מה עבר עלי"
"לא ראיתי בעיניים"
"ראיתי שחור בעיניים"
האם קרה בתקופה האחרונה שראיתם אדם קרוב, או איש זר ברחוב כועס כל כך שנראה שהוא לא מקשיב להגיון או למה שאומרים לו? ואולי להיפך, ככל
שמנסים להרגיע אותו או אותה, ההתנהגות רק הופכת יותר תוקפנית?
חלקנו מכירים את זה מהילדים, ובמיוחד בגילאי שנתיים עד חמש. הילד עייף, רעב או חסר מנוחה, דורש משהו ואנחנו מסרבים, ואז מתחילות צעקות, בכי קולני, השתטחות על הרצפה וכל תשומת הלב של הסביבה מופנית אליכם ואל הילד.
אצל ילדים, התקף זעם נקרא גם "טנטרום". לפעמים הוא פשוט נרגע בהדרגה ונותרת רק מבוכה, לפעמים ההורים מתקפלים לרצונו של הילד ואז כולם נותרים כעוסים ופגועים. ככל שהילדים גדלים, הופכים עצמאיים יותר, בונים יכולת לשלוט בדחפים המיידיים שלהם ומשפרים את היכולת שלהם לתקשר את הצרכים שלהם, כך התקפי הזעם אמורים להפוך נדירים יותר וקיצוניים פחות.
אבל לא תמיד…
גם אנחנו כאנשים בוגרים, שמתמודדים עם תפקוד תחת עומס ולחץ, ועם אתגרים רבים ומורכבים, חוזרים לפעמים לאותה התפרצות סוערת של תסכול וחוסר אונים וההשלכות עלולות להיות כבדות.

אז, מה זה התקף זעם?
נתחיל במה שהוא לא: זעם הוא לא כעס. כעס הוא רגש טבעי ונחוץ אצל בני אדם והוא מבטא פער בין הרצוי למצוי. זהו רגש שעולה כאשר אנחנו נפגעים פיזית או רגשית, כאשר נחצה גבול אישי שלנו וגם כשקורה משהו שהוא בניגוד לעמדתנו. אנשים, ובמיוחד מבוגרים, כבר מאומנים מספיק בכדי להתעלם מכעס ברמה נמוכה שעולה בהם ביומיום. אם האוטובוס מתעכב, או כשהילדים מתלוננים על משהו, או ששכחנו משהו שאנחנו צריכים. אנחנו כבר מורגלים "לארח" לרגע את הכעס בתוכנו ולאפשר לו להתפוגג, כדי שנוכל להתמקד במה שאנחנו עושים כרגע.
כאשר הכעס עולה ומתפתח לרמה מספיק גבוהה כדי שנשים לב אליו, הוא מאפשר לנו להיות קצת פחות "נחמדים" וזהירים ולהגיב באופן מהיר יותר ונחוש יותר למה שפגע בנו. אם אדם התנגש בנו במהלך הליכה על המדרכה, או שנהג נכנס לנתיב שלנו מהר מדי, או שהילד התנהג באופן שלא מקובל עלינו ועוד בפומבי, אנחנו נוטים להגיב אפילו לפני שאנחנו חושבים על התגובה.
הכעס גם מאפשר לנו לתכנן את התגובה העתידית שלנו. אם נפגענו ממשהו שאמרה בת הזוג, אנחנו יכולים לעבד ולחשוב מה שנאמר לה בערב,. במקרה זה כאשר הכעס מאיר לנו את המקומות שבהם אנחנו רוצים ממנה הכרה ושינוי. עד שהערב יגיע, הכעס כבר כמעט נעלם לגמרי ומה שישאר הוא בעיקר המסר.
אפילו כעס בעוצמה גבוהה ממש, כמו קולגה שגנב מאיתנו קרדיט על העבודה, או הילד שחזר פצוע מבית הספר בגלל שילדים התנכלו לו ופגעו בו – גם הוא עדיין ניתן לניהול, משום שעל פי רוב אנשים ימתינו מעט לפני שהם מגיבים. התגובה אכן יכולה להיות חריפה בהתאם לרמת הכעס, ויכולה ליצור אי נעימות גדולה ואולי גם השלכות שבמבט לאחור היה אפשר להימנע מהן, ועדיין, מדובר בכעס, רגש טבעי ונחוץ שהוא חלק מהביטוי שלנו כבני אדם.
בכל הדוגמאות האלה, ובכל רמות הכעס שתוארו (שמשתנות מאדם לאדם), ניתן לשים לב שהדרך שבה אנחנו חווים את המצב והדרך בה אנחנו מגיבים , עדיין תואמת מאוד לאופי שלנו ולכללים החברתיים שאנחנו מתנהלים דרכם. האופי לא משתנה הרבה במהלך החיים, ובוודאי לא כמו הכישורים שלנו או היכולת שלנו ללמוד להתנהג אחרת בזכות ניסיון החיים ודברים שלמדנו. נוכחותו של כעס מורידה חלק מהחסמים התרבותיים והאישיותיים שלנו, גורם לנו להיות חדים יותר, תוקפניים יותר או הגנתיים יותר. בהשוואה, כמו ללחוץ על דוושת הדלק במכונית. זו עדיין אותה מכונית, עם אותן יכולות, אבל אנו משתמשים ביותר אנרגיה וכוח, לפעמים התוצאות טובות, ולפעמים לא.

הזעם
אם כעס הוא רגש שמוציא מהאופי שלנו התנהגות שונה מהשגרה, הזעם מרגיש הרבה פעמים כמו "מישהו אחר" שמתנהג במקומנו. הוא לא הגיוני, לא מידתי, לא מותאם למצב, לא אופייני לנו והרבה פעמים גם מאוד מנוגד לתדמית שאנחנו מנסים לטפח. הזעם נראה מבחוץ כחוסר שליטה מפחיד. לצופה מהצד לא ברור מתי זה ייגמר, מה עלול לקרות והאם יש משהו או מישהו שיכול לעצור את זה חיפוש זריז באינטרנט של מילה "זעם", מעלה בעיקר התייחסויות להתפרצויות זעם אצל ילדים. התנהגות לא אופיינית אצל הילד, תוקפנית, כוללת צרחות, בכי, הטחה או זריקת חפצים הנמשכת בדרך כלל כמה דקות. הורים מכירים את ההתפרצויות האלה (טנטרום) כמצבים קיצוניים בהם לא ניתן לדבר בהגיון עם הילד וקשה מאוד להניח את דעתו ולהרגיע אותו. הורים ירגישו חסרי אונים, מבוכה וכעס מול ילד בהתפרצות זעם.
התפרצות הזעם אצל אדם בוגר, לא נראית שונה בהרבה. אנחנו נפגוש אדם נסער מאוד, עם שפת גוף תוקפנית ומאיימת, קושי ניכר לזהות ולכבד גבולות, חוסר הגיון והתנהגות הרסנית לעצמו ולסביבה. פעמים רבות, אנשים יעידו כי הם "ראו שחור" או לא מבינים מה נכנס בהם. למרות זאת, גם כשאדם זועם, הוא אחראי למעשיו (גם על פי חוק!), מודע להשלכות, מודע למה אסור ומה מותר, אך מתקשה לעצור את עצמו.

הפיזיולוגיה של הזעם
בחלק זה נסביר מהו הבסיס המשותף להתקף זעם ולהתקף חרדה, ומכאן, בהמשך, גם מה יכול לעזור בשני המצבים לווסת ולהימנע מהתקף חריף יותר. נסביר את התהליכים שקורים בגוף בזמן התקף כדי להבין את הזעם והדרכים לווסת אותו.
תפקוד המערכות האוטומטיות של הגוף שלנו תלוי במערכת העצבים שלנו. מדובר בפעילות שהגוף עושה מבלי שנהיה מודעים לכך, מבלי שנצטרך לחשוב ולהפעיל את המערכות האלה בעצמנו, אך גם באופן שמקשה על שליטה מלאה שלנו בהן. כל המערכות הבאות נשלטות על ידי מערכת העצבים שלנו ומשתנות בהתאם לפרשנות של המערכת את הסיטואציה שבה אנו נמצאים – שגרה או סכנה קצב פעימות הלב, עוצמת הפעימות, לחץ הדם, קצב הנשימה ומידת ספיגת החמצן בריאות ובדם, חלוקת הדם באיברי הגוף, פעילות מערכת העיכול, הזעה ומידת הפרשת הרוק בפה, עוצמת כוח השרירים, גודל האישונים ומידת רגישות החושים שלנו
תפקוד הגוף בשני המצבים האלה משתנה באופן דרמטי, גם מבלי שנהיה ערים לכך. למעשה, יש סיכוי סביר, שמי שעומד לידנו, ישים לב לשינוי בנו הרבה לפני שאנחנו נרגיש בשינוי בעצמנו.
בואו נבחן את תפקוד הגוף בשני המצבים האלה: שגרה או סכנה כאן נחדד כיצד ניתן לשים לב לשינויים.
אבל רגע לפני כן – שבו כמה רגעים בנוח, תמדדו את הדופק שלכם כבסיס להשוואה.
איך עושים זאת? נניח ברכות שתי אצבעות בצידי קנה הנשימה (עורק הצוואר) ולהרגיש את הדופק במשך דקה. בהרבה טלפונים ניידים חכמים ישנה אפשרות למדוד דופק דרך הנחת האצבע על החיישן התוצאה היא הדופק שלנו בזמן מנוחה או שגרה.
שגרה: כאמור, מערכת העצבים המרכזית מקבלת את המידע שלה מהחושים שלנו. היא מזהה שאין סכנה בסביבה, אין דחיפות כלשהי והסביבה לא עוינת כלפי הגוף (למשל ,תגובה של כאב, חום או קור קיצוניים, חוסר באוויר, סכנת פציעה). המערכת מווסתת את קצב הלב ולחץ הדם שיהיו נמוכים יחסית ויתאימו לפעילות הגוף. בפעולות כמו שינה, מנוחה, הליכה או עבודה לא מאומצת, קצב הלב של אדם בוגר הוא כ-80 פעימות בדקה, 12 נשימות בדקה ולחץ דם של 120/80. זה כמובן משתנה בהתאם למצבנו הבריאותי.
המערכת מווסתת גם את החושים שלנו כך שהם יהיו ערים לשינויים קלים בסביבה ויידעו לפעול בסנכרון. גם אם אנחנו עסוקים, עדיין נוכל לשמוע את הילד שלנו שואל אותנו שאלה מהחדר השני, או אם התחיל לרדת גשם נזכור להוריד את הכביסה מהחבל. המוח שלנו יכול לארח מחשבות שונות ולעסוק בהן בנינוחות יחסית ועל פי הצורך שלנו. הדם בגוף מנותב באופן אוטומטי למוח ולמערכת העיכול ומספק יכולת לחסוך באנרגיה על פי הצורך. במצב כזה, נוכל לנוח או לישון, לצעוד, לעבוד, לבצע מטלות וגם להתווכח כשצריך. במצב השגרה היכולת החברתית שלנו נמצאת בשיאה. הפעלת הגיון, אמפטיה, הומור, דמיון וקשב – כולם בשיאם בהתאם ליכולת האישית של כל אחד מאיתנו. נרגיש את כל מגוון התחושות מהירדמות ועד פעלתנות ובעיקר נוכל לראות את התגובות הטיפוסיות שלנו למצבים השונים בחיים, בדיוק כפי שאנחנו מכירים את עצמנו.
מה קורה במצב סכנה? מערכת העצבים המרכזית קיבלה מידע שאנחנו בסכנה מיידית. לדוגמא: חריקת בלמים בזמן שאנחנו הולכים ברחוב, הילד שלנו רץ ונפל, אדם זועם צועק עלינו ומאיים, אם נרדמנו לרגע בנהיגה או מה שהכי שמוכר מאוד לכל ישראלי – נתקבלה התרעה בטלפון הנייד על מתקפת טילים באזורנו. התגובה האוטומטית של מערכת העצבים אורכת שבריר של שנייה ובאופן בלתי מודע עבורנו, מתחילה בשחרור של הורמונים (בעיקר אדרנלין וקורטיזול) שמכינים את הגוף לסכנה שמולו. המערכת הזו נועדה לתת מענה לסכנות הקדומות שבני האדם התמודדו איתם: איתני הטבע, חיות טרף או ניסיון לפגיעה פיזית מצד אדם אחר, אלו ידרשו מאיתנו הפעלת כוח פיזי רב, יכולת לשאת כאב, ניצול אנרגיה מירבי ועוררות מוגברת כדי לזהות מהר יותר את הסכנה. כפי שניתן לנחש כבר עכשיו, המערכת מתקשה להתמודד היטב עם הסכנות והאיומים בעולם המודרני.
הורמוני הלחץ משפיעים על קצב הלב שעולה בחדות, כך גם לחץ הדם וקצב הנשימה. הדם מנותב לשרירי השלד ומערכת העיכול מנוטרלת. החושים מתחדדים מאוד, האישונים מתרחבים כדי לקלוט יותר אור (על חשבון חדות הראייה) וכל החושים מתמקדים במה שמאיים עלינו כרגע. ברגעים כאלו אנשים מעידים על כך שהם מרגישים את הדופק באוזניים או בחזה, מתחילות רעידות בשריריהגפיים, מתפשטת תחושה של חום שעולה מלמטה למעלה – לידיים ולפנים, ומתחילה תחושת בלבול וקושי להתמקד ביותר מדבר אחד. לאלו מצטרפים קושי לווסת את עוצמת השרירים ועוצמת הקול וקושי להפעיל אמפטיה.
למעשה, מה שקורה במצבים אלו הוא שהאדם החושב והחברתי מפנה את מקומו לאדם ההישרדותי. המצב הזה אורך כמה שניות עד כמה דקות בדרך כלל, או לפחות עד שהאיום הוסר. אנחנו משתמשים בהרבה אנרגיה לשמר את הגוף במצב הזה, וזו יכולה להיות חוויה מתישה מאוד. אך גם כאשר אנחנו כבר לא נמצאים בסכנה המוח יכול להמשיך את חווית הסכנה והאיום מולנו וזו יכולת די ייחודית לבני האדם וקשורה לסיבה שבגללה אנחנו ממשיכים להרגיש זעם ולהגיב בזעם גם הרבה אחרי שהאיום כבר לא מולנו. לדוגמא, גם אחרי שהרכב עצר בחריקת בלמים לידנו והמשיך לנסוע, אנחנו יכולים להמשיך ולחשוב על הסכנה שהיינו בה, על מה שהיינו צריכים לומר לנהג ולא אמרנו, על כך שעכשיו הוא בוודאי מסכן אחרים, על כך שזו לא פעם ראשונה ואחרונה שזה קורה ואולי בפעם הבאה זה ייגמר באסון – ולמרות שהסכנה החיצונית כבר אינה שם, מערכת העצבים עדיין משאירה את הגוף שלנו במצב ההישרדותי עוד זמן ארוך ומתיש.

חרדה
בשונה מפחד שהוא רגש טבעי מול איום חיצוני מיידי ומסכן, החרדה היא תופעה שקשורה ליכולת האנושית לדמיין ולחשוב על מצבים שאינם קיימים כרגע ונתפשים על ידי החושים. החרדה מופיעה לנוכח איום או סכנה עתידית, מעורפלת ובלתי ידועה. בעוד שבעלי החיים מגיבים לעולם סביבם בזמן אמת , בני האדם יודעים לחשוב על העתיד ולפתח ציפיות לגביו. כמו שאנחנו יכולים להתרגש לקראת אירוע משמח, אנחנו יכולים גם לחשוש מפני מעבר דירה בעוד שבוע, שיחת שימוע מחר או הרצאה שהוטל עלינו להעביר בעוד כמה שבועות. החשש שלא נעמוד במשימה, או שניפגע, ניכשל או נעמוד בפני חוסר אונים, מייצר בגוף מתח ותגובה פיזיולוגית דומה כמו במצבי זעם. למעשה מופעלים בדיוק אותם מנגנונים גופניים של תגובה לסכנה, כאשר הסכנה כלל לא נמצאת מולנו כרגע. התחושה היא מאוד לא נעימה, משום שלמרות שמסביב לנו הכול רגוע ושקט, אנחנו נחווה דופק מואץ, נשימות מהירות, לחץ בחזה, יובש בפה, רעידות שרירים ובלבול, בין היתר.
בעוד שהחרדה נחווית כתגובה מאוד לא נעימה של הגוף שלנו לאירוע שכרגע לא קיים (אפילו להיות בעמדת שמירה ולמרות שהכול שקט מסביב לחשוש שיקרה אירוע מסוכן פתאום), הזעם ממוקד ב-"אויב" שמולנו, מגביר את תחושת הסכנה ולוקח מאיתנו את היכולת להגיב בדרך הנכונה לנו ולמצב שמולנו.

איך מתמודדים עם זעם וחרדה?
התשובה לכך גם פשוטה וגם מורכבת ככל שמוכנים להעמיק לסיבות להיווצרות הזעם והחרדה. קיימים בכל העולם טיפולים וסדנאות, ספרים ואמנות בנושא, משום שהתופעות האלה שותפות לכל אדם, במידה כזו או אחרת, וגובות מחיר יקר מהאדם והקרובים אליו.
השלב הראשון בתהליך שינוי, הוא כתמיד הצהרת כוונות ומחויבות:
האם אתה מכיר בכך שההתנהגות והתחושות האלה פוגעות בך וביקרים לך? האם אתה מבין שזה אינטרס שלך לשנות את זה? האם אתה מוכן לקחת אחריות ולתת תשומת לב וטיפול לזעם או החרדה שפוגעים בחייך?
השלב הבא והפשוט יותר לטיפול בזעם וחרדה יהיה תמיד לימוד ותרגול של כלים פשוטים ומידיים לוויסות הגוף וחזרה מודעת למערכת העצבים שפועלת אצלנו בשגרה. כל אחד יכול ללמוד את הכלים שאליהם הוא מתחבר יותר ולמצוא את אלו שיותר יעילים לו.
תוכלו למצוא באתר מגוון גדול של תרגילי נשימה, תרגול מיינדפולנס (קשיבות), קרקוע להתמודדות עם חרדה, הצעות למוזיקה מרגיעה שיכולה גם ללוות אתכם בתרגול הנשימות, וכלים נוספים לתת לגוף שלכם את מה שהוא זקוק לו כרגע, בין אם זה מרחב ושקט, ובין אם זה קירבה אנושית ומגע.
כך או כך, התפקיד שלכם הוא לדעת לווסת את המערכת העצבית ולאפשר לה לחזור ממצב מתח (המערכת הסימפתטית למי שרוצה להעמיק את הידע המקצועי), למצב שגרה (המערכת הפארא-סימפתטית).
הדרך הארוכה והמורכבת יותר תדרוש מכם לגייס רצון, חוכמת חיים ולבחירתכם גם לבקש עזרה מקצועית, בכדי להבין מדוע מצבים מסוימים בחיים מעוררים בכם תגובה קיצונית יותר. לדוגמא, להגיב באופן מותאם ומסודר לאירוע חירומי וקשה בעבודה, אבל מגיבים בתוקפנות כאשר הילד לא נכנס למקלחת בזמן. איך זה שאתם מרגישים בטוחים ובשליטה בכל מקום ששמים אתכם, אבל 'מאבדים את זה' במפגש משפחתי או לפני שיחת משמעת עם המנהל.

לסיוע נוסף אפשר ליצור איתנו קשר בשיחת מתגברים.